<h1>תמים דעים להראב"ד סימן פ"ח</h1>
<h2>דף ק:</h2>
דימה אדוני להתיר יין שעירה ע"א בזמן הזה מכלי אל כלי לפי שפסק בפירושיו רבי' שמואל ז"ל מרומרוג שהם עכשיו ע"א כתינוקות בני יומן לפי שאין יודעים בטיב ע"א ומשמשיה שאין דרכן לשכשך יין לע"א ויינם אסור בשתיה ומותר בהנאה כתינוק בן יומו ואמרי' (ע"ז נ"ז.) אלו הם גדולים שעושים יין נסך ואלו הם קטנים שאין עושין יין נסך גדולים שיודעים בטיב ע"א ומשמשיה. ומטעם זה התיר רבינו שמואל ז"ל מרומרוג מגע ע"א בזמן הזה בהנאה כמו תינוק בן יומו. ואדוני רוצה להתיר עירוי בכונה אפילו בשתיה כיון שנחשוב כתינוק בן יומו שמגעו חשוב מגעו שלא בכונה דהואיל וכן גם עירוי יהא חשוב שלא בכונה ומותר. ישכיל אדוני שלא יתכן לעשות ע"א של עכשיו כתינוק בן יומו להתיר מגעם בהנאה מטעם שהוא מותר כתינוק בן יומו כי בתינוק בן יומו שמתירו רב בהנאה אין זה מטעם שאינו יודע בטיב ע"א ומשמשיה כי כך יחמיר כשאינו יודע בטיב ע"א כמו ביודע דלדידיה מוכחא סוגיא דבין גדולים בין קטנים עושין יין נסך ליאסר בהנאה ואליביה אין חילוק בין גדולים בין קטנים רק בבני השפחות. אבל בעבדים שמלו ולא טבלו עושין יין נסך כמו גדולים וכ"ש קטנים ע"א לרב שעושין יין נסך ליאסר אפי' בהנאה כמו הגדולים. ובבן יומו שמתיר בהנאה זו לפי שאינו מכיר במה שהוא נוגע בדין והוה ליה מגע שלא בכונה אבל הנוגע בכונה אפי' אינו יודע בטיב ע"א ומשמשיה אוסר אף בהנאה כמו היודע. ולמאן דמוקי חילוק בברייתא דגדולים וקטנים אף בעבדים ולאפוקי מדרב אפי' כשהיה מתיר מגע ע"א קטנים אם באנו לדמות ע"א של עכשו לאותם קטנים ולפסוק כמו דמוקים לבריתא לאפוקי מדרב א"כ היה לנו להתיר כל מגע ע"א בזמן הזה. וחלילה וחלילה וחס לאלהי פנחס. וכל רבותי' וכל הגאונים פסקו שהלכה רווחת בישראל כרב וחלילה לך מלדמות עוד מגע וכח ע"א בזמן כשהוא בכונה למגע וכח שלא בכונה וישתקע הדבר ולא יאמר עוד. ההיא דמערה יין נסך מחבית לבור אפי' כל היום כלו ראשון ראשון בטל (שם ע"ג.) (אינו) [אני] מפרש דבכל מקום איסור עורר איסור להיות חוזר וניעור כדמוכח שמעתא דפרק ג' דבכורות (כ"ב.) ואפי' בהפסק כגון ציר שהשיקו במים ואחר כך נותנו בקדרה שהיתר עומד שם אסור (לרב) [ורב] דימי גופיה קאמר ליה (וההיא) [לההיא] דבכורות ונפרצה ונפרצה תרי זימני דגבי מחיצת הכרם (ב"ק ק':) לאו משום (דליצטרפו) [דלא לצטרפו] זה עם זה דתרתי פרצות בהדי הדדי למאתים אלא לאשמועי' דאע"ג דכי נפרצה זימנא קמייתא אומרים לו גדור אפי' הכי צריך שיאמרו לו ויתרו בו אף בשניה ואם לאו לא יתחייב דבכל מקום שאנו אומרים אם הוסיף מאתים אוסר חזי' דאיסור עורר איסור לכל הפחות בלא הפסק. ואף (גבולי) [גדולי] היתר אמרינן בנדרים (נ"ז:) מעלין את האיסור ולא אמרי' ראשון ראשון בטל. וגם ברביית נוטפין על הזוחלין (שבת ס"ה:). אבל במקומות מועטין יש שמקל לומר ראשון ראשון בטל ביש הפסד. כגון בפרק נוטל (קמ"ב.) דלא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת ובסוף נדה (ע"א:) גבי דם תבוסה וגבי דם קדשים לתוך מים דאמרי' (זבחים ע"ז:) ראשון ראשון בטל ביש הפסק היינו משום דשייך דיחוי לענין נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. וגבי יין נסך לא מסתבר לומר דהקלו בו להתיר ראשון ראשון בטל יותר משאר איסורין דהא משום חומרא דע"א אחמירו ביה טובא שאוסר במשהו מה שאין כן בשאר איסורין. אלא הכי פי' אפילו כל היום כלו בטל משהו ומשהו בששים עד שירבה האיסור כל כך (אלא) שלא יהא בהיתר לבטלו שאם היה רבה כל כך שאפי' בשאר איסורין היה האיסור עורר איסור וכל שכן יין נסך דחמיר טפי ודוקא מערה מחבית לבור שאינו נופל (כלומר] [כלו] ביחד אלא מעט כדרך שמריקים יין מדרך פיה אע"ג דאם עירה החבית הרבה ביחד אוסר את הבור בתחלת העירוי אע"ג דליכא כדי נתינת טעם. מכל מקום כשמערה מעט מעט כדרך מערה מחבית לבור אמרי' ראשון ראשון בטל אע"ג דנפיש עמודיה טפי מצרצור קטן. ובטל כל זמן שאינו רבה כל כך שיהא ראוי להיות חוזר וניעור כגון שכל שמה יש ששים של היתר וכל היום כלו דקאמר כל שאין בו איסור לתת טעם קאמר ואפחות מכדי נתינת טעם שאוסר משנתינו ביין נסך טפי משאר איסורין. ועל זה בא לפרש דדוקא בהיתרא לגו איסורא אבל איסורא לגו היתרא כל משהו ומשהו ראשון ראשון בטל עד שירבה האיסור כל כך שלא יהא בהיתר [ששים] כנגד כל האיסור. דאז הוא דאסור אפי' בשאר איסורין שאין איסורין במשהו אלא בנותן טעם. תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהוא. מאי לאו איסורא לגו התירא ואפי' הכי אוסר בכל שהוא דהיינו טפה אחת. לא היתרא לגו איסורא. יין במים בנותן טעם מאי לאו איסורא לגו התרא. והואיל וכן גם רישא דיין ביין ומים במים איסורא לנו היתרא. והדרא קושין לדוכתיה דאע"ג דהוי מין במינו לא אמרינן דלבטול קמא קמא אלא אפי' משהו ראשון אוסר לאלתר בנפילתו אפי' יש שם היתר הרבה אלף אלפים כיוצא בו אבל יין במים גופיה דהוי מין בשאינו מינו לא קשיא ליה למה חוזר וניעור בנתינת טעם דהא בשאר איסורין נמי חוזר וניעור כשרבה עד כדי נתינת טעם ואפי' מין במינו שאין טעם האיסור ניכר וידוע שם וכל שכן מין בשאינו מינו שטעם האיסור ניכר ברבייתו עד שנותן טעם יש לו להיות חוזר וניעור. ומשני לא אלא גם זה היתרא לגו איסורא. והדר פריך מדרישא מים דאיסורא סיפא נמי מים דאיסורא. וקתני מים ביין בנותן טעם והיינו אסורא לגו היתרא ומסתמא כיון דסיפא דיין במים ומים ביין מיירי בין בהיתרא לגו איסורא ובין באיסורא לגו היתרא רישא נמי מיירי בין בהיתרא לגו איסורא בין באיסורא לגו היתרא וקאמר שמה שהוא אסור הנופל בהיתר דהיינו טפה אחת אוסרת לאלתר אפי' אלף אלפים כיוצא בה וקשיא לרב דימי ומשני כולה מתני' היתרא לגו איסורא. ואע"ג דהכא מיא דהיתרא והכא מיא דאיסורא הוי שפיר חד גוונא כולה מתניתין דכולא בהיתרא לנו איסורא.
